רסיסי חכמה
עצות פשוטות לחיים מאושרים

Updated: May 20, 2020




הזמן להיות מאושרים זה עכשיו מן הידועות היא כי רבים מאיתנו נוהגים לדחות את תקופת האושר שלהם למועד עתידי. אנחנו לא עושים את זה במתכוון, אולי גם לא במודע, אבל התוצאה בפועל היא שכנוע פנימי עמוק, שעכשיו זה לא הזמן לחגיגות גדולות, עדיין לא, שעוד יום יבוא ואהיה מאושר. אנחנו אומרים לעצמנו שנהיה מאושרים לאחר שנשלים את חובותינו, לאחר שנסיים את הלימודים, כשנמצא עבודה, כשנתחתן, כשיהיו ילדים, כשנתגרש, כשנצא לפנסיה ... ובינתיים החיים ממשיכים לזרום להם, ומתישהו הם ... נגמרים.

האמת היא, שלא קיים זמן טוב יותר להיות מאושרים, מאשר עכשיו, ממש עכשיו. זה לא שהחיים מתחילים ברגע שאתה מצליח לדלג מעל כל המכשולים והמהמורות. החיים הם המכשולים והמהמורות. כדאי להודות בכך מהר ככל האפשר ולקבל החלטה אסטרטגית - להיות מאושרים למרות הכל.  מילות השיר "למה לא עכשיו" מקפלות את כל החכמה הזאת במנגינה שמחה-עצובה וערבה לאוזן 




Updated: May 15, 2020

הקול הזה, הדיבור שמתנגן אצלנו בראש, גם אתם שומעים אותו, נכון?  הוא כאילו יוצא הישר מתוך הראש, או לפחות ככה זה מרגיש, נכון?


עיצרו עכשיו את הקריאה ונסו להשטיק את הרול הזה, נסו ליהנות מכמה רגעים של שקט. שימו לב כמה זמן חולף עד שהקול הזה צץ מחדש וחוזר לזמזם ברקע. כמה זמן זה לקח - דקה, שלושים שניות?

גם אם הקולות האלה שלנו נבדלים זה מזה בנימה, בגוון ובעוצמה שלהם,יש להם מחנה משותף ברור. מדובר ברצף בלתי פוסק של רעש מנטלי, מעין דיבור פנימי שמתמלל את מציאות חיינו, מנתח, משווה, דואג, שופט, מתווכח, לפעמים עולה על גדותיו ורק לעתים רחוקות, אם בכלל, עוצר לכמה שניות כדי להישען לאחור ולקחת נשימה. חשבתם פעם של מי הקול הזה, מה תפקידו ולמה הוא בוחר לדבר אליכם? סביר להניח שלפחות לחלקכם, השאלה הזאת תשמע אפיקורסית, מקוממת, או לכל הפחות מטומטמת. "מה זאת אומרת 'של מי הקול הזה' ? זה הקול שלי, זה אני מדבר אל עצמי!"

בעשור האחרון נערכו לא מעט מחקרים שניסו להבין לעומק את תופעת "הקול שבראש", להבין איזה אזורים במוח מעורבים בפעילות הזאת, מה היעוד האמיתי של התופעה ולמה יש לנו כל כך מעט שליטה עליה. ההבנה הרווחת כיום היא ש-"הקול בראש", אותו דיבור רקע בלתי פוסק, הוא סוג של פעילות ביולוגית שהמוח מייצר באופן אוטומטי במסגרת תפקידו כמנגנון הראשי האחראי על הישרדותנו. בבסיסה היא לא שונה מפעולת ביולוגיות אחרות, כמו פעילות המעיים, הכליות, הטחול ואיברים חיוניים אחרים שתומכים בקיומנו. הסיבה היחידה שרב-רובנו מוצאים את עצמנו מזדהים דווקא עם התוצר של הפעילות הביולוגית הזאת (ולא, נגיד, עם השתן, תוצאת הפעילות הביולוגית של הכליות), נעוצה בעובדה שהפעילות הלא רצונית של המוח עושה שימוש במנגנון השפה האנושית, אותו אוצר מילים שמרגיש לנו בדיוק כמו הקול שבו אנחנו משתמשים לדיבור.

ההבנה ש-"המחשבות" שרצות אצלי בראש הן לא יותר מרצף של אותות מתורגמים למילים, שהאנטנות הרגישות של המוח שלי בחרו להביא לידיעתי, היתה עבורי תגלית משנת חיים. לא עוד חייב אני להזדהות בצורה עיוורת עם הקול שמתנגן אצלי בראש, לא עוד חייב אני לקחת ללב כל "מחשבה" עגמומית או רעיון הזוי שחולף אצלי בתודעה. אני לא המחשבות שלי ! זה בסך הכל מחשב-על שמזמזם שם ברקע ומפציץ אותי במעין צרורות ארוכים של הודעות וואטסאפ. תפקידי לבחון מעת לעת את ההודעות ולהחליט למה כדאי להתייחס, ממה חובה להתעלם ומה עדיף להחזיר לשולח למקצה שיפורים. ולעיתים, לעיתים כל מה שנחוץ כדי להיות מאושרים, זה פשוט להעביר את הצ'אט הזה למצב השתק.

Updated: May 20, 2020

דמיינו לרגע שאיתרע מזלכם לבלות שעה במחיצתו של אדם נוירוטי ...


אתם נינוחים, שלווים, יושבים על כוס קפה רגוע, והוא, הוא מתיישב לידכם מבלי לבקש רשות, פותח את הפה ומתחיל ... מברבר ורוטן ... קופץ מעניין לעניין... חוזר על עצמו כמו תקליט שבור... לא סותם לרגע... מתחבט-מתלבט-דואג... מבקר-שופט-מתנשא... יודע הכל... לא יודע כלום... מרוצה מעצמו, לא מרוצה מאחרים ולהיפך... מתחרט על מה שכבר קרה ... חרד מפני מה שככל הנראה אף פעם לא יקרה... לרגע לא מרים ראש כדי להסתכל לכם בעיניים. 

אתם מבלים ביחד שעה אחת, שישים דקות. נו, איך הייתם מסכמים את החוויה?

מפתיע או לא, אבל זה, פחות או יותר, מה שאנחנו חווים במחיצת המיינד שלנו, התודעה, או איך שלא נקרא לקול שמתנגן אצלנו בראש 24/7.

המיינד הוא משרת מצוין אבל בעל בית גרוע. אם יודעים להשתמש בו נכון, אפשר להגיע להישגים מדהימים (ע"ע אמנות, מדע, טכנולוגיה). אבל אם זה הוא שמשתמש בנו, שאלוהים יעזור לנו ...

כן, כן, יושב לנו בתוך הגולגולת פטפטן כפייתי, נודניק נוירוטי שלא מפסיק לטחון. דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, שנה אחר שנה, כל החיים. בלי שבתות, בלי חגים. תמיד יהיה לו מה להגיד, מה לפרש, להעיר, להזהיר, להפחיד. דבריו רצופים סתירות וקונפליקטים. הוא מבקר את כל מי ומה שזז במרחב, ובמיוחד את המארחים שלו. לפטפטן הזה אין כפתור on/off, גם לא כפתור ווליום. הוא יודע שאנחנו מאזינים לו, מזדהים עם כל מילה, לוקחים אחריות על כל משפט שהוא מפריח. הוא יודע שאין לנו ברירה, הוא הרגיל אותנו לאמין שהקול שלו זה הקול שלנו. המוח האנושי הוא מכונת הישרדות מופלאה, יצירת מופת של מיליוני שנות אבולוציה, והקול שמתנגן לנו בראש הוא רכיב מרכזי במנגנון ההישרדות הזה. אבל, בינינו, מי מאיתנו היה רוצה שהחיים שלו ינוהלו באמצעות מנגנון הישרדות? המיינד הזה הוא משרת מצוין אבל בעל בית גרוע. אם יודעים להשתמש בו נכון, אפשר להגיע להישגים מדהימים (אמנות, מדע, טכנולוגיה). אם זה הוא שמשתמש בנו, שאלוהים יעזור לנו ... כדי להשקיט את הפטפטת הנוירוטית, צריך לנסות להרגיע את המיינד, לרווח במעט את זרם המחשבות ולאפשר לתבונה מזן אחר לתפוס מקום ברווחים שהתפנו. וזאת אחת המיומנויות הבסיסיות שרוכשים בתרגול מיינדפולנס - תרגול מנטלי עתיק יומין בלבוש מדעי-עכשוי. מיינדפולנס, מילה אפנתית, חפשו בגוגל.